נושא הענישה למתעלל ומשתף הפעולה עמו .

בהתיחס לפרסום שנכתב בעיתון היומי ישראל היום .הכתרת צועקת גזר דין 22 שנה לאב מתעלל .

כיום אינני מזדעזע מכותרות בנושא . באופן כללי כל הכתבות דומות ושגרתיות עד כדי תחילת אדישות .

הסיבה שהחלטתי להתייחס לכתבה הזו נובעת מההמשך שלה, שגם קיבל התייחסות מוקדמת לגזר הדין (בפסק הדין) .

הצעקה המרכזית שקיבלה במה מכובדת . מעלה בית - המשפט את העובדה המקוממת ,שידעו ראו ושתקו לא טיפלו ולא הפנו הלאה .
 כן...מכירים את זה. יש ויגידו אין חדש . על מה אני מבזבז את זמני וזמנם של האחרים ? סיפור ידוע .הכאב נפוץ ושכיח.

אהיה קצר ופשוט . המתעלמים וחוסכי הטיפול היו אנשי חינוך או בשפה אקדמית חלק מצינור או תהליך הסוציאליזציה של הפרט או הנערה המתבגרת ונובלת לכל אורך התקופה וההתקפות .
מתוך בחירה חופשית בחרו להתמקצע בתחום הקניית ידע תהליכי ועזרה לשילוב בחברה ובפועל מתוך בחירה חופשית בחרו שלא לפעול ולא להתריע אלא רק להפריע ולמנוע מכאלו שכן יכולים לעזור להיכנס למעגל הטובים המשמעותיים שישקמו בסופו של יום את הנפגעת ..המתלוננת הממודרת שלא בידיעתה ושלא בטובתה. 

אני יכול להמשיך בתיאורים עוד ועוד . זה לא ישקם ולא יקדם .

חשבתי כי צריך להעמיד על דוכן הנאשמים את המומחים לחינוך שכשלו בידיעה ובכוונה תחילה . לשחררם מהמקצוע ולשלול מהם זכויות סוציאליות ופנסיה בדומה לשלילת הזכויות הסוציאליות של הנפגעת ויתכן נפגעים נוספים לא רשומים. את החילוט של הכספים להעביר למקלטים ולהכשרת אנשי מקצוע אמיתיים.העמדה לדין וכלא זה תהליך והליך מתבקש . לא הדיון כרגע .

בכל דור יש את המחנכים והיועצים שלא מוצאים לנכון לחקור לשאול להעביר לטיפול לדווח ...לעזור זו בקשה מוגזמת שבאה מתחום מדע בדיוני ופחות מיאוש וחוסר כלים . פחד זה עולם פרטי .

ידע כל איש חינוך שבגד בתפקידו שביום בהיר אחד הוא ייתן את הדין .לא רק בפני מלך מלכי המלכים ,אלא בתיק משפטי עם כותרת של מדינת ישראל .העוסק בחינוך עוסק בדיני נפשות והמקום איננו סולח אפלו לא שליש על התנהגות טובה .

גם המדינה באופן עקיף בעלת עיניין וגם אם נבדוק היטב חייבת בדין .

כשאני רואה פרסומים שכאלה ...מתמלאת בי התחושה ששום דבר לא השתנה כשלושים ארבעים שנה ..מעורר בי הומור מקברי ומלגלג על כל אלה שהבטיחו לי שהחינוך הפיקוח והביקורת עם אמצעי תיקוף (כוונתי קריטריונים הדרכה ורגולציה מגובת מחקרים ) ואכיפה התקדמו שודרגו ומופעלים ביעילות רבה יותר בימינו מלפני שלושה עשורים .אמרו לי אז לא ידעו לא היו בסיסי מחקר לא היו חוקים כמו שקימים כיום . גם השיח הציבורי היה הסתרה וניגוב קליל .לצערי הרב לא קניתי קונה את המציאות הזו ויוצרה..משהו כנראה טועה ומטעה . כשכתבתי את הספר נולדתי בן שבע וחצי התייחסתי לשנות השבעים תחילת השמונים .ששם היתה תמימות מסוימת וחוסר עיניין עם עיוורון מסויים. האמנתי שרק עלי ועל זמני חלו כל השגיאות האפשריות והטעויות התמימות לכאורה של ההסתרה ההתעלמות של גיבורי החינוך ותהליך הסוציאליזצייה . כנראה שגם אני הייתי תמים ונאיבי למרות שגדלתי ופרשתי כנפיים .

מי שלא נתקל באטימות ואדישות כלפי ילד או ילדה מדווחי משטרה או גורם מטפל מקביל אחר.יקשה עליו להבין את רמת הסלידה מהממסד המגמתי . זה שדואג לכיס מאשר לחבל התלוי .זה שדואג למיקסום רווחיו האישיים . התה הרותח עדיף על הילד הקודח . מאותגרי ניטרול רעשים וצעקות שלא נשמעות .

כתבתי הרבה אולי יותר מדי ..אך את הנזק שנגרם מהפושעים הלא חדשים שמהווים נספח כרוך וקשור בכל ההתנהלות של הטיפול בהתעללות וזה לא משנה מי הפוגע ומי הנפגע ולאיזו דת ,מין ,אזור וחבל ארץ ,שהוא שייך .כולם ילדים של העולם כולנו ילדים של הקיום שבחיים .
קשה זה לא רק המעטפת של הלחם .

תודה !