זו שאלה שנשאלתי בפורום מסויים .
איך יכול להיות שאדם שכותב ונלחם בתוצאות התעללות ואונס מתבטא בצורה פוגענית וללא מחשבה .
איפה ההתחשבות וההבנה שלא כולם מוכנים לקבל את הגישה השופטת הזו ?
התשובה שלי פשוטה ומורכבת כאחת .
תחילה אתן את דברי אחר כך אתן סיפור ששמעתי ואינני יודע מי בעל הזכויות עליו או שיש עליו זכויות ...
ראשונה ראשונה .
רחמים וליטוף מעודדים קיבוע מצב ביניים של חוסר יציאה ...כי לטעמי הנפגע מרגיש ומקבל אמפטייה רגעית אך רוב הזמן הנפגע הוא לבדו ...לא לבד אלא לבדו . לבד עם עצמו .
הוא ועצמו טוחנים עד דק בשידורים חוזרים את המכה ועוגמת הנפש . מבחינת ביצוע והתקדמות התנועה שווה לאפס או שואפת אליו .
הרחמים והאמפטיה באיזה שהוא שלב נעלמים או מגולמים פנימה כך שהנפגע מתרגל לליטוף ולרחמים כמוצר מובן מאליו והשידורים החוזרים לא פוסקים ...
מבחינה טכנית הנפגע יותר במצב של עצמו עם עצמו מאשר הוא עם הליטוף המקבע והרחמים המאולצים .
יש בעולמינו יותר רחמנים בני רחמנים שיכולים ורוצים שלא לפגוע ולהקל על הנפגע . להפחית מזעמו כאבו וחוסר ההתאמה בינו לבין סביבתו שמקבלת אותו כנפגע או "כייצור שחזר מהשבי "
לא עוד !
כי עם כל ההערכה לטובי הלב והמלטפים למניהם רובם יוצרים פעולה מעכבת ומאיטת שיקום . אז הנפגע מקבל ליטוף שעה שעתיים שלוש ...אך הוא לא מקבל כלים להצטידות מחדש רק כלים של אהבה ישנה וטובה ...זה חשוב אך אני כאן כדי להזיז דברים לשנות מגע גישה ודרך להתיחסות . את זה לא מקבלים ברחמים .
את זה מקבלים בעבודה קשה ..שכמעט ואין אויר . במלחמה בנקודת הנוחות והקיבוע . אין קשר לשאלה האם העולם צודק טוב או שיהיה טוב רע או שנעשה יותר ויותר גרוע .
הגישה שלי היא לגרום לנפגע שרוצה להתמודד והדגש על רוצה , להרים את עצמו ולהקטין נזקים . הטענה שאין כלים ולא יודעים מאיפה להתחיל . ידועה ומכובדת . כשלעצמה היא טובה תלוי מי ואיך נאמרת .
כשאין כלים או ידע מחפשים כלים וידע ...כיום זה הרבה יותר קל וגם רמת האנונימיות גבוהה יותר או מקבלת חיזוק רב יותר מאשר לפני עשורים בודדים והמגמה רק משתפרת .
אם באים ובוכים שאין כלים ואין מה לעשות והדגים מטפסים על העצים והתנינים היהפכו לצימחוניים ...כאן אני עוצר לא מבזבז את זמני כי יש עוד נפגעים שהצואה בבריכה שלהם כבר עברה את גובה השפתיים מזמן . בקיצור לא מוכנים לאכול יותר חרא .חשוב מכך מוכנים לנסות כל מתכון שיוציא או יפריד בינם ובין השפכים המזיקים ...להגיד להם שהבריכה היתה צלולה פעם ואני מבין את סיבלם ושמעתי שהצואה זה דבר מסריח ומזיק ולא נעים ...לא יוציא אותם ממצבם .
אין בן אדם שלא היה או שלא יהיה במצבים של "בקרוב חנק" משום מה יש ויוצאים מכך מחוזקים ומסודרים בגוף ובנפש טוב יותר מכאלה שקיבלו הכל על כפית זהב ומגש כסף .
כלי שאני משתמש בו הוא יכולת החקירה ההשוואה והביקורת בעיקר העצמית והחוזרת .
כשאני מציב שאלות או אפשרויות שונות מהמקובל יתכן והתשובות שאקבל יהיו מעבר למקובל ואז אם רוב הזמן שהיתי בנקודת מצב של חוסר או ראיתי את סביבתי באופן מסויים ונשארתי באותו מצב ללא תזוזה משמעותית יתכן והתשובות או מספיק לפעמים אחת או שתיים כדי ליצור עוגן חדש ונקודת אחיזה שמימנה המשיכה החוצה לדרך חדשה תהיה טובה יותר או תביא אותי למעגל מתקדם וחיובי יותר בעבורי ולא בעבור הרחמים והנוחות הריגעית השואפת להמשך לנצח הלא מבוקר והלא אחראי ?
סיפור אגדה מציאותי
במחוז בארץ סין הרחוקה בעמק על יד נהר התרחש אסון טבע שהמית בכפר קטן מספר נפשות וילדים . התושבים החלו בפינוי ההריסות והחזרת החיים לסידרם . בבית אחד ישבה אישה שסרבה להתפנות ולעזוב את גופת בנה בן העשר . לא עזרו כל מילות העידוד והרחמים ...עברו ימים אחדים ואנשי הכפר פנו לחכם של הכפר שהיה איש רוח ורופא . שאלו בעצתו . כבר לא ניתן להמשיך כך עם כל ההבנה וההשתתפות בצער .
הלך לפגוש אותה החכם ...ברגע שנכנס התפרצה עליו האישה בצעקות ...לפני חמש שנים נפטר בעלי הילד הזה היה כל הויתי בעולם . הוא נולד לאחר מאמצים ונסיונות של עשר שנים להביאו לעולם . אתה יודע זאת ואתה גם ילדתה אותו . אני לא מוכנה לקבור אותו ואף אחד לא יקח אותו ממני גם לא אתה !
היא המשיכה ומלמלה עוד מילות סרוב .החכם שמע ושתק .
ברגע שנרגעה אמר לה באתי להגיד לך שלא נקבור אותו ...בתנאי שתעשי מה שאומר לך . את מוכנה ?
ענתה כן ! מה עלי לעשות ?
החכם הוציא גרגיר של אורז ושם בידה ואמר לה שתצא מהבית ותלך לכל הכפרים שבמחוז או מעבר לכך למשך שלוש שנים ותחזור אליו לאחר ששתלה את זרע האורז בקרקע של המקום בו אין אסון והצרה לא פקדה אותם . והיה ותחזור עם גרגיר האורז הוא בעצמו יקבור את בנה האהוב ולא הוא לא יקבור אותו לעולם .
וכך היה !
חזרה אחרי יותר משלוש שנים לביתו של החכם ...פתחה את ידה ובתוכה היה גרגיר האורז שנתן לה לפני שנים . אמרה סבבתי חצי עולם וניסיתי למצוא מקום בו אוכל לממש את השתילה . בכל מקום בו שהיתי גיליתי אסונות צרות ובעיות חלקן עצומות וגדולות משלי וחלקן דומות ..המקומיים המשיכו לחיות ולחדש מנהגיהם כקדם . לא מצאתי מקום ראוי לשתילה .
אמר לה החכם שהוא קבר את בנה ביום בו יצאה לדרך .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל משוב .גם קשה זה מכובד .אפשר לשתף ,להפנות ולנסות . לכל המינים והגילאים. לשון הכתיבה טכנית הוא לרוב זיכרי מתיחס לכל המינים כאחד. פתח/י סגור לבך . בתודה מראש בנשיר מחבר הספר נולדתי בן שבע וחצי .