אובדן היצירתיות והדרך להתחדשות

סיפור קטן אך עוצמתי לחידוש כוחות ואנרגיה יצירתית

הדו-שיח שלפניכם הוא בין אב לביתו  הוא כבן 47 היא כבת 9 .

בתום החופש הגדול של השנה שעברה יצאתי עם ביתי לטיול קצר ברגל . משהו קליל לתחילת שנת הלימודים .

בדרך פונה אלי הילדה ואומרת ..." שכחתי מה זה לצייר "

שאלתי ,למה כוונתך ואיך שוכחים ואיפה ? רציתי להמשיך בהומור ולהגיד לה בואי למשטרה להגיש תלונה על אובדן . אך החרשתי . המתנתי לתשובתה .

תשובתה לא איחרה לבוא . אמרה אבא ...אני לא יודעת לצייר . אחרי הקיץ והחזרה לכיתה אני לא מצליחה לצייר . שכחתי לצייר.

זה מעניין מאוד כי אני יודע שאת מאוד יצירתית ויש לך אוסף מרשים של עבודות יצירה וקלמרים מלאים בציוד לציור ויצירה !

נכון אבא ! יש לי . אבל עכשיו אין לי את זה את הציור .

הבנתי את ההסבר שלה . נזכרתי איך מחזקים בהומור את היצירה ולא בנוקשות ובביטול .

באו לי שני מקורות מרכזיים להסבר ולהדרכה .

שאלתי אותה את זוכרת את הסיפור של סבא על הציור של החתול בשלג ? אמרה לא כל כך . 

אמרתי , זה סיפור על ילד בשיעור ציור . כל הילדים צירו ומלאו את הדף הלבן שלפניהם . חלקם בפרחים חלקם בבעלי חיים וחפצים . רק ילד אחד השאיר נקודה קטנה של עיפרון על כל הניר הלבן . המורה פנה אליו מעט בזעם לברר מדוע לא צייר כפי שנדרש . ענה הילד - כן צירתי ! והוסיף.. חתול לבן בשלג ! יפה אמר המורה !  המורה שאל את הילד ,איפה הזנב ?

כי הוא לא ראה אותו . הילד לא התבלבל ואמר בהצביעו על הנקודה . הינה כאן מתחיל הזנב וממשיך בתוך השפיץ של העיפרון עד ללב שלי . התשובה של התלמיד השאירה את המורה פעור פה ולא נשאלו עוד שאלות .

הילדה שמעה את הסיפור ושתקה . 

הוספתי ,את יודעת שפעם אחת היה נגר שבא לביתו של חבר כדי לתכנן ריהוט ארונות ושולחן . כל פעם שבא לבקר את חברו ונשאל על הביצוע אמר שזה מוכן . זה מוכן בראש רק כמה עצים מסמרים וצבע זה הכל ...כל השאר מוכן בראש . חלפו שנים והחבר כבר היה צריך להתפנות לבית אבות ופתאום מופיע הנגר עם ארון חדש ושולחן תואם . אמר החבר ...אני עובר למקום אחר אמיתי ולא בראש .

הבנתי אמרה הילדה !

מה הבנת ילדתי ?

הבנתי !

תראי לי את היד המציירת שלך !

הינה בבקשה אבא ...

סובבי אותה ימינה ושמאלה למעלה ולמטה בעיגולים והפוך .

וכך עשתה !

אני רואה שאין לך בעייה מיוחדת עם היד שלך . נכון ?

נכון ! אמרה .

אז תרשי לי לשאול אותך שאלה ..איפה הציור נמצא ?

ענתה - בלב ובראש !

נכון ביתי ! בלב פנימה ובראש . היד היא כלי שליח של המוח  שמקבל דחיפה מהלב .

התנועה יוצאת מהלב לראש ואחר כך ליד וההמשך לעיפרון ולניר . 

אבל לא לשכוח שהתנועה יוצאת מהראש אבל אסור להשאיר אותה יותר מדי זמן במוח .

כעבור שבועיים יצאנו לסיבוב קצר . שאלתי אותה איפה הציור נמצא ?

נגעה לעצמה באצבעה בחזה ואמרה בלב ואחר כך נגעה במצח ואמרה בראש !

חזרת לצייר וליצור שאלתי ?

כן אבא!  כן !

זה סיפור אמיתי מעובד לכתיבה . ההשלכות ממנו רבות .

תמיד יש מקום לתנועה שבאה מבפנים . בלי לחץ חיצוני

כל הזכויות שמורות ! ניתן להפיץ עם מתן קרדיט למקור .
תודה

נושא הענישה למתעלל ומשתף הפעולה עמו .

בהתיחס לפרסום שנכתב בעיתון היומי ישראל היום .הכתרת צועקת גזר דין 22 שנה לאב מתעלל .

כיום אינני מזדעזע מכותרות בנושא . באופן כללי כל הכתבות דומות ושגרתיות עד כדי תחילת אדישות .

הסיבה שהחלטתי להתייחס לכתבה הזו נובעת מההמשך שלה, שגם קיבל התייחסות מוקדמת לגזר הדין (בפסק הדין) .

הצעקה המרכזית שקיבלה במה מכובדת . מעלה בית - המשפט את העובדה המקוממת ,שידעו ראו ושתקו לא טיפלו ולא הפנו הלאה .
 כן...מכירים את זה. יש ויגידו אין חדש . על מה אני מבזבז את זמני וזמנם של האחרים ? סיפור ידוע .הכאב נפוץ ושכיח.

אהיה קצר ופשוט . המתעלמים וחוסכי הטיפול היו אנשי חינוך או בשפה אקדמית חלק מצינור או תהליך הסוציאליזציה של הפרט או הנערה המתבגרת ונובלת לכל אורך התקופה וההתקפות .
מתוך בחירה חופשית בחרו להתמקצע בתחום הקניית ידע תהליכי ועזרה לשילוב בחברה ובפועל מתוך בחירה חופשית בחרו שלא לפעול ולא להתריע אלא רק להפריע ולמנוע מכאלו שכן יכולים לעזור להיכנס למעגל הטובים המשמעותיים שישקמו בסופו של יום את הנפגעת ..המתלוננת הממודרת שלא בידיעתה ושלא בטובתה. 

אני יכול להמשיך בתיאורים עוד ועוד . זה לא ישקם ולא יקדם .

חשבתי כי צריך להעמיד על דוכן הנאשמים את המומחים לחינוך שכשלו בידיעה ובכוונה תחילה . לשחררם מהמקצוע ולשלול מהם זכויות סוציאליות ופנסיה בדומה לשלילת הזכויות הסוציאליות של הנפגעת ויתכן נפגעים נוספים לא רשומים. את החילוט של הכספים להעביר למקלטים ולהכשרת אנשי מקצוע אמיתיים.העמדה לדין וכלא זה תהליך והליך מתבקש . לא הדיון כרגע .

בכל דור יש את המחנכים והיועצים שלא מוצאים לנכון לחקור לשאול להעביר לטיפול לדווח ...לעזור זו בקשה מוגזמת שבאה מתחום מדע בדיוני ופחות מיאוש וחוסר כלים . פחד זה עולם פרטי .

ידע כל איש חינוך שבגד בתפקידו שביום בהיר אחד הוא ייתן את הדין .לא רק בפני מלך מלכי המלכים ,אלא בתיק משפטי עם כותרת של מדינת ישראל .העוסק בחינוך עוסק בדיני נפשות והמקום איננו סולח אפלו לא שליש על התנהגות טובה .

גם המדינה באופן עקיף בעלת עיניין וגם אם נבדוק היטב חייבת בדין .

כשאני רואה פרסומים שכאלה ...מתמלאת בי התחושה ששום דבר לא השתנה כשלושים ארבעים שנה ..מעורר בי הומור מקברי ומלגלג על כל אלה שהבטיחו לי שהחינוך הפיקוח והביקורת עם אמצעי תיקוף (כוונתי קריטריונים הדרכה ורגולציה מגובת מחקרים ) ואכיפה התקדמו שודרגו ומופעלים ביעילות רבה יותר בימינו מלפני שלושה עשורים .אמרו לי אז לא ידעו לא היו בסיסי מחקר לא היו חוקים כמו שקימים כיום . גם השיח הציבורי היה הסתרה וניגוב קליל .לצערי הרב לא קניתי קונה את המציאות הזו ויוצרה..משהו כנראה טועה ומטעה . כשכתבתי את הספר נולדתי בן שבע וחצי התייחסתי לשנות השבעים תחילת השמונים .ששם היתה תמימות מסוימת וחוסר עיניין עם עיוורון מסויים. האמנתי שרק עלי ועל זמני חלו כל השגיאות האפשריות והטעויות התמימות לכאורה של ההסתרה ההתעלמות של גיבורי החינוך ותהליך הסוציאליזצייה . כנראה שגם אני הייתי תמים ונאיבי למרות שגדלתי ופרשתי כנפיים .

מי שלא נתקל באטימות ואדישות כלפי ילד או ילדה מדווחי משטרה או גורם מטפל מקביל אחר.יקשה עליו להבין את רמת הסלידה מהממסד המגמתי . זה שדואג לכיס מאשר לחבל התלוי .זה שדואג למיקסום רווחיו האישיים . התה הרותח עדיף על הילד הקודח . מאותגרי ניטרול רעשים וצעקות שלא נשמעות .

כתבתי הרבה אולי יותר מדי ..אך את הנזק שנגרם מהפושעים הלא חדשים שמהווים נספח כרוך וקשור בכל ההתנהלות של הטיפול בהתעללות וזה לא משנה מי הפוגע ומי הנפגע ולאיזו דת ,מין ,אזור וחבל ארץ ,שהוא שייך .כולם ילדים של העולם כולנו ילדים של הקיום שבחיים .
קשה זה לא רק המעטפת של הלחם .

תודה !