מה קורה בכל שנה בשנים האחרונות ?
אנחנו נעשים מומחים בשריפת פרות .
כל שנה אני שואל את עצמי איך הפכנו את יום העצמאות ליום המקדש מלחמות על טרטוריה לחניה ומיקום מסכי עשן . איך הפכנו את בשר החיות הכשרות למאכל לחג לאומי . שם נפוץ יותר חג המנגל .
אינני חושב שזה קשור לנטייה עדתית או אבולוציונית כל שהיא של החייה המכונה אדם . כן ממשפחת הפרימטים . אומרים שאנחנו קרובים מאוד לדולפין ...עוד לא פגשתי דולפין שעושה על האש . גם לא אחד כזה שיזמין אותי .
איך קידשנו את הבינוניות של המותר . כי זה לא חג דתי . חוק יום העצמאות (יש חייה כזו בספר החוקים ) לא מאפשר חג בימים ראשון או שישי . שבת בטוח שלא . יום שני מלחיץ את טקס יום הזיכרון אז גם יום שני בוטל .
מה עשינו או שלא עשינו שהפכנו את יום החג הפרטי של הישראליות ליום חגם של מוכרי הבשר ויצרני מסכי הסוואה משומן של פרות ובעלי חיים אחרים .
בגלל שמותר להדליק אש וכולם יכולים להיות בשבתון ולנסוע בתחבורה ציבורית ?
לא נשארו ימים לשבוח זבח ?
לפני שנים לא רבות , ההמונים יצאו לצעדות ומצעדים . מפעל המצעדים בוטל זה מכבר . ענף הצעדות ניתן להכריז עליו כזן נכחד . כן, יש מרוצים עממיים ,רכיבה על אופניים ,מסעות ניווטים וספורט עם ביגוד ספורט אופנתי וייעודי .
את החוסר הזה והריקנות . פאר הפיכתינו לאומה מנפנפת מטיבה שבת ולא מטיבת לכת , תפסה אט אט התארגנות מחתרתית של קבוצות קטנות ליצירת ביחד משותף עד כמה שניתן ויתרנו מראש על פראגמטיות ושיתוף רב קהלים . מכאן המעבר לכריכים וטיולים פרטיים דילג לממלכת תפאורת ההצגה והתראו אותי כמה אני יודע ויכול לחגוג . הצניעות שינתה צורה הדרישה יצרה נורמה חדשה מעין דת או מסורת חדשה .
יסלחו לי הצימחוניים והטיבעוניים . אני אוהב לאכול מוצרים כשרים על האש . בהזדמנוית שונות מוצא את הרבע שעה שלי לנגיסה בבשר מת שנצרב על גחלים או מקור חום אחר .
לא מוצא הצדקה לשרוף גם את יום העצמאות . גם לא להכנס לפקקים ומלחמות רעש וטרטוריה במיוחד כשלמחרת היום עדיין נשאר עם ריח של מדורה בכל פינה ואת אלו שהפריעו לא אראה כנראה לעולם . את אלה שהיו אולי לא היו איתי ובעוד שנה לא יזכרו למה באנו בפעם האחרונה .
התהליך הזה של ההתיחסות להצגה ולצרכים בסיסיים למלוי צורך בידורי או שייכותי איננו שייך רק ליום העצמאות או למקצוענות שריפת פרות וכנפיים .
אני מוצא שלחווית הביחד וההבנה שצריך לתת יד ולכבד או יותר נכון שלא להפריע יש פגיעה חמורה . התמימות שנעלמה עם השנים זה עוד תהליך . לא זה לא מהיום זה התחיל עוד מההתעוררות שלאחר מלחמת כיפור והתעצם במלחמת לבנון השנייה . בתקווה שנעבור בשלום את השלישית .
אני רואה זאת בהתיחסות לנפגעי דבר עבירה .נפגעי אלימות ומחדלים לסוגיהם השונים . מדברים יותר מציגים יותר מקרים אבל קופצים ועושים הרבה עשן וניפוח של עשייה של כלום ..של אויר .
המחשבה היא איך אני יוצא בסדר ולא איך אני עוזר לאחר או לאחרת להיות ולהרגיש אחרת .
איכות חיים איננה איכות הבשר .
שריפה חיצונית לא תתקן שריפה ובערה פנימית .
כשמוסדות וגופים מטעם המדינה יוצרים חלל או מיצרים מחדל . גם מחדל חוקי בסיגנון כיסוי תחת לגיטימי ותמים יכול להחשב ייצור חלל . נכנסים גופים וצורות אבולוציוניות חדשות לחברה . בחור של ההתיחסות והטיפול בנפגעים לא בטוח שיכנסו דברים טובים . היזמות הפרטית תיקח את זה מצרפית לנורמה חדשה אולי מוזרה אך בטוח שלא מחמיאה לנפגע דבר עבירה .
כואב לראות איך הרחברה מאבדת שליטה ומחפשת רק הצדקות והוכחות להמשך קיומה בו בזמן שמחפשת צרות לבסיסה .
הפכנו למעריצי הבינוניות . מדי פעם כדי להסיט את הדיון מנצנצים לנו עם זרעי העדתיות ומנופפים בדיגלי השד העדתי .
כולם מפסידים . כולנו הופכים לבינוניים . ללא מתאמצים .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל משוב .גם קשה זה מכובד .אפשר לשתף ,להפנות ולנסות . לכל המינים והגילאים. לשון הכתיבה טכנית הוא לרוב זיכרי מתיחס לכל המינים כאחד. פתח/י סגור לבך . בתודה מראש בנשיר מחבר הספר נולדתי בן שבע וחצי .